סוף סדנה החדר רך, הילדים עם דמעות בעיניים אחרי מלא שיתופים אישיים מאוד, כולם מופתעים מהאפשרות להיות בשקט וברכות ובעדינות אחד עם השניה ולשמוע את הסיפורים שמאחורי הילדים שהם פוגשים כל יום בפעם הראשונה מאז שנפגשנו לפני שלוש שנים.
אני עושה מה שאני עושה תמיד ושואל את הילדים אם למישהו יש משהו להגיד רגע לפני שמסיימים, אחת התלמידות אומרת "לא יודעת מה עושים עכשיו" אני שואל מה זאת אומרת? היא אומרת:
"כל כך הרבה שנים אנחנו לא טובים אחד לשניה , ממש התרגלנו לזה
איך נשנה את זה עכשיו?"
וזה רגע כזה, שאני מבין שהם הבינו לראשונה, שהם יכולים להיות כ"כ המקום הכי בטוח בעולם זה לזו. ובמקביל הבינו שהם כלואים בכל מה שהוא ההיפך מזה.