הנחיתי היום סדנה בב״ש והיה כל כך מרגש.
ואמרתי שמותר לבכות ושזה קורה ועוד לפני שהתחלתי לבצע איזה שיר עצוב לי התחילו לרדת הדמעות. אולי כי זו לא ממש סדנה על ספוקן וורד אלא זו סדנה על פגיעות ועל להאט ועל לשחרר תגובתיות לטובת לעשות ביטחון אחד לשניה, וככה בלי נזיפה או דחיפה אני ממשיך להזמין לרווח ולשעה וחצי הקרובות, לעשות כאן הכי בטוח שרק אפשר לכל מי שרוצה לשתף.
שאלה אותי המורה הנהדרת שהזמינה אותי, מה כבר אפשר להספיק בשעה וחצי. ובסוף הסדנה אמרה לי, הייתי סקפטית שאפשר לעשות את מה שעשית בשעה וחצי. התרגשתי ממנה. ומהנערים והנערות. והיה לי שווה לנסוע הלוך חזור חמש וחצי שעות כדי להיות איתם ככה במרחב של דמעות.
המורה הנהדרת אמרה לי – הזכרת לי למה אני כאן.
גם היא הזכירה לי למה אני כאן.
הערב קיבלתי כבר שתי הודעות משני בתי ספרים אחרים שרוצים שאבוא בעקבות הסדנה של היום. ואני אבוא. וככה אני יודע שאני במקום, שזה כזה מיוחד שאי אפשר לא לספר לכולם.
פעם חשבתי שימאס לי מזה. היום אני מבין שאף פעם לא ימאס לי מלהזכיר לאנשים שמותר להם להיות קרובים לעצמם ומותר להאט ולעשות בטוח ונעים. בא לי לפגוש את כולם. זה הכי נכון שזה יכול להיות.