אז חזרנו לארץ לפני קצת פחות מחודש, לא היה לי שמץ של מושג איך החזרה הזו תרגיש, כתבתי באינסטגרם באיזה סטורי שאנחנו מתלבטים אם לחזור או לא, כולם כתבו לי לא לחזור, חוץ מאיזה איש אחד שאני לא באמת מכיר והוא כתב "תחזור, אנחנו צריכים אנשים כמוך בישראל עכשיו" ולא הבנתי בדיוק מה הוא מתכוון, אני לא בטוח שהוא הבין בדיוק מה הוא התכוון, מה שבטוח זה שאני חושב שהוא צדק.
מאז שחזרנו הנחתי 25 סדנאות, מה שהופך את זה לחודש הסדנאות הכי עמוס בחיי, וכנראה גם הכי חשוב.
מזמינים אותי בגלל הספוקן וורד, בסה"כ זו סדנת ספוקן וורד כי אני מופיע וכותבים ואז יש במה פתוחה, וזה אותו הטריק כבר 9 שנים, אבל אני שם לב שככל שהזמן עובר, מה שמעניין אותי הכי הרבה, זה לדבר על פגיעות, על איך עושים שהמרחב יהיה בטוח לאנשים להביא החוצה את השכבות העדינות שלהם, מעניין אותי הפספוס האנושי בהסתרה ובהיעדר התנאים להיות רכים וטובים ושותפים זה של זה בעומקו של הסיפור האנושי של כולנו.
ואיכשהו בתקופה הזו, זה הכי מתבקש, כי הלב קצת יותר פתוח כשהוא עצוב נורא. ופגשתי הרבה לבבות עצובים, והרבה לבבות סקרנים, כמו נערה ששואלת באמצע סדנה "איך אתה יודע שלא יפגעו בך אם תעז לחשוף את מה שאתה מרגיש" או "איך אתה מצליח להתנהל בעולם כשאתה מרגיש כ"כ הרבה דברים" או נגיד מורה בחדר מורים שאמרה בסוף סדנה – "יכולתם להביא כל מיני סדנאות למפגש הזה – אבל בחרתם בסדנה הזו, וזה בדיוק מה שהרופא שם לנו כקבוצה, הבאתם את הרופא" שזה מחמיא מאוד והכי קרוב שאגיע ללהיות רופא.
ואם אתם שואלים על מה הם מדברים וכותבים בסדנאות,
גם על המלחמה, והחטופים, ואובדן תחושת הביטחון, ודאגה עצומה לאחים שמשרתים במילואים, והמחשבה של מה אם זה היה הם או הילדים שלהם, אבל גם – גם על דברים רגילים ויפים, כמו לב שבור, ואהבה חד צדדית, וגעגועים לסבתא או לאמא ואבא, ועל חלומות, ועל להעז לעשות דברים שלא עשו מעולם.
הרגיל חי לצד האין שום דבר רגיל במציאות הזו.
והכי הרבה, בוכים.
יותר מאי פעם, ביחד, מכורבלים בתודעה של עדינות, שלא תמיד פשוט להגיע אליה אבל כמעט תמיד מצליחים, למרות שקצר, למרות ששעה וחצי וזהו. נראה לי שהיתרון היחסי שלי בעולם הזה, הוא שאני מצליח להאמין פעם אחר פעם, שאם נחזיק חזק את הכוונה להיות עדינים, קרובים, חשופים ובוטחים ובטוחים. לאט לאט המרחב יתעצב אל עבר לב שמתקרב ללב. שמתקרב ללב.
וזהו, סוף סוף אני קצת כותב על זה – אין לי סדנאות הבוקר. זו גם הזמנה הפוסט הזה, אם אתם חלק מארגון, או יש לכם צוות, או משפחה מיוחדת או מי שתרצו, נדמה לי שכולנו זקוקים למרחב כותב ואוהב בתקופה הזו. אז הנה חזרתי, ושמח לגלות שההוא מהאינטסגרם צדק, שבאמת צריכים כאן אנשים כמוניו עכשיו.