ראיתי עכשיו סרטון של נערים בחדרה מכים נער בכיתה שלהם, הבנות מסביב צועקות ומבקשות שזה יפסק וחבורה של בנים לא מרפים. כמה שזה הופך את הבטן, איכשהו עולה לי כעס שאני רואה את זה, שמישהו הרים טלפון וצילם, המשטרה התחילה בחקירה, הילדים בטח יענשו.
ואני לא מפסיק לחשוב על זה שבאופן מאוד עמוק מערכת החינוך לא עוסקת בדבר הנכון, ואני יודע שאני כבר לא מחדש כלום כשאני אומר את זה.
אבל אני לא יכול לחשוב על זה
שאנשים שיש להם יכולות אמפתיות עמוקות, לא מרביצים לבן אדם אחר, לא שוללים את הזכות שלו על בטחון הגוף שלו ומצלקים את הנפש כי מישהו לא בא להם טוב.
ממש תוך כדי שכתבתי את השורות הללו,
מתקשרת אלי מנהלת בית ספר, אני מספר לה שראיתי את הסרטון ושחייבים להגביר את האמפתיה. היא אומרת לי שחייבים להבהיר שזה דבר שלא יעשה.
ואני חושב לעצמי, כן כן. זה חשוב,חשוב להסביר לילדים לא להרביץ אחד לשני. זה חשוב – ראוי – נכון אפילו.
אבל יעיל? כנראה שלא. כלומר הילדים האלו שהרביצו לילד הזה בחדרה, לא ידעו שע״פ תפיסת המערכת אסור להרביץ לילד אחר? הם לא שמעו סיסמאות נגד אלימות ונאומים על איך נכון להתנהג כל חייהם? שמעו. הסבירו להם. וזה לא משנה.
כי בסוף, מי שלא מסוגל להרגיש את האחר. מסוגל לעשות לו דברים נוראיים, וכללי התנהגות לא נשמרים רק כי מישהו משנן אותם ומדבר אותם בחשיבות והפחדה.
כשמישהו מוציא איזה חפץ חד ומנפץ שמשה של מכונית עם ילדים בתוכה, או כשאופנוען מכה הולך רגל עם קסדה.
הוא הרי יודע שזה רע, שזה אסור, שזה לא חוקי.
אבל זה לא מה שעוצר בעדו וזה לא משנה כמה נחמיר ענישה (אם זה היה עובד כבר לא הייתה פשיעה), וזה לא משנה כמה נסביר לילדים שזה אסור – הם יודעים שזה אסור.
אלימות בסופו של עניין מתקיימת במרחבים בהם רמת האמפתיה והיכולת להרגיש את האחר היא ממש נמוכה.
חרמות, הצקות,התעללויות, מכות – חוגגות בסביבה שיש בה אדישות רגשית.
אנחנו לא צריכים לעסוק בלהרתיע את הילדים, אנחנו צריכים לעסוק בלאפשר להם להיפגש, להרגיש, וללמוד יחד איתם איך עושים מרחב מוגן לכולם. רגשית ופיזית.
זה לא באמת מסובך. באמת שזה לא מסובך. זה פשוט דורש עקביות , דווקא על כל הדברים שמערכות חינוך לא עקבית בהם, שיחות מלב אל לב, עבודה מתמדת על שחרור ציניות ודורסנות לטובת סיפורים אישיים, היכרות עומק, ויצירת מרקם של איכפתיות בין בני אדם.
אני בטוח שיענישו את הילדים מחדרה (וגם את אלו מפתח תקווה ) ועל פניו תהיה איזה תחושת צדק. אבל זה לא ישנה כלום, זה לא ישנה את המשבר האמפתי שאנחנו מצויים בו. זה הסיפור האמיתי. ולא איך אנחנו מענישים את הקיצון של המשבר הזה.
הם לא הבעיה הם הסימפטום. הבעיה היא רמת האמפתיה. וזה למען האמת. אשכרה משהו שאפשר לפתור. ויותר חשוב מכל מקצוע, מבחן, או עבודה שיש בעולם הזה.