סוף סדנה החדר רך, הילדים עם דמעות בעיניים אחרי מלא שיתופים אישיים מאוד, כולם מופתעים מהאפשרות להיות בשקט וברכות ובעדינות אחד עם השניה ולשמוע את הסיפורים שמאחורי הילדים שהם פוגשים כל יום בפעם הראשונה מאז שנפגשנו לפני שלוש שנים.  אני

הנחיתי היום סדנה בב״ש והיה כל כך מרגש.  ואמרתי שמותר לבכות ושזה קורה ועוד לפני שהתחלתי לבצע איזה שיר עצוב לי התחילו לרדת הדמעות. אולי כי זו לא ממש סדנה על ספוקן וורד אלא זו סדנה על פגיעות ועל להאט

אז חזרנו לארץ לפני קצת פחות מחודש, לא היה לי שמץ של מושג איך החזרה הזו תרגיש, כתבתי באינסטגרם באיזה סטורי שאנחנו מתלבטים אם לחזור או לא, כולם כתבו לי לא לחזור, חוץ מאיזה איש אחד שאני לא באמת מכיר

ראיתי עכשיו סרטון של נערים בחדרה מכים נער בכיתה שלהם, הבנות מסביב צועקות ומבקשות שזה יפסק וחבורה של בנים לא מרפים. כמה שזה הופך את הבטן, איכשהו עולה לי כעס שאני רואה את זה, שמישהו הרים טלפון וצילם, המשטרה התחילה

היום בסדנה ילדה בכיתה ז׳ יצאה בנאום של לא פחות מחמש דקות, על זה שמכיתה ג׳ מכריחים אותה לקחת כדורים בשביל הפרעת הקשב וריכוז שלה. מעולם לא שמעתי אף אדם מתאר בכאב וברהיטות כל-כך גדולה את הניסיון לקיים חיים לצד

התפוצצה לי סדנה. אחרי 17 שנים של סדנאות במערכת החינוך, בפעם הראשונה בחיי עזבתי סדנה באמצע. לפני הסדנה המחנכת הזהירה אותי ואמרה שהיא עוזבת את בית ספר בגלל הילדים האלו, שהם שברו אותה.  בדרך כלל זה הדלק שלי, ילדים שאומרים