סוף סדנה החדר רך, הילדים עם דמעות בעיניים אחרי מלא שיתופים אישיים מאוד, כולם מופתעים מהאפשרות להיות בשקט וברכות ובעדינות אחד עם השניה ולשמוע את הסיפורים שמאחורי הילדים שהם פוגשים כל יום בפעם הראשונה מאז שנפגשנו לפני שלוש שנים.  אני

הנחיתי היום סדנה בב״ש והיה כל כך מרגש.  ואמרתי שמותר לבכות ושזה קורה ועוד לפני שהתחלתי לבצע איזה שיר עצוב לי התחילו לרדת הדמעות. אולי כי זו לא ממש סדנה על ספוקן וורד אלא זו סדנה על פגיעות ועל להאט

אז חזרנו לארץ לפני קצת פחות מחודש, לא היה לי שמץ של מושג איך החזרה הזו תרגיש, כתבתי באינסטגרם באיזה סטורי שאנחנו מתלבטים אם לחזור או לא, כולם כתבו לי לא לחזור, חוץ מאיזה איש אחד שאני לא באמת מכיר